לכל אחד מתנת אל מיוחדת - לאחד מסוג אחד, לשני מסוג אחר 

  Now I become myself. It’s taken time, many years and places. I have been dissolved and shaken, Worn other people’s faces…       May Sarton   יש סיפור חסידי נפלא על רבי זוסיה, שעל ערש דווי מפחד פחד מוות מיום הדין, כי לדעתו הוא לא מילא אחרי מצוות האל. תלמידיו מנסים להרגיע אותו: "אבל רבי, אתה צדיק. אתה מלומד וצנוע. אתה עזרת לאלפי אנשים. אתה לימדת אותנו כמו משה רבנו. היית דוגמא לנו כמו אברהם אבינו!" רבי זוסיה מסרב להתנחם ואומר: "בעולם הבא אלוהים לא ישאל אותי למה לא היית משה או אברהם. הוא ישאל אותי למה לא היית זוסיה?!".  

כל אחד מאתנו הוא ייחודי. בניגוד לדעה הרווחת ילדים אינם "לוח חלק" או "חומר ביד היוצר". די בלהסתכל על תאומים, בעיקר תאומים "זהים" כדי לראות עד כמה הם שונים באופיים ובאישיותם – מלידה. אפשר לשמוע רופאים בפגיה אומרים על תינוק ששוקל 700 גרם – "הוא יחיה, כי הוא פייטר". ילדים קטנים יודעים מגיל אפס מה נעים להם ומה לא, מה הם אוהבים ומה לא, מה הם רוצים ומה לא.

לכל דבר ביקום יש טבע משלו, שפירושו גם מגבלות וגם אפשרויות. וכך גם לכל אחד מאתנו יש את "האני העצמי" האישי שלנו וכפי שמדגיש הרב זוסיה, המשימה שלנו עלי אדמות איננה בלהתאמץ להיות משה או אברהם, אלא לקבל את העצמי האמיתי שהוא שלנו מלידה ולהיות מי שאנחנו.

כמעט כל תרבות אנושית אומרת ומדגישה זאת: שייקספיר דיבר בהמלט על“And unto thyself be true”(ולעצמך היה נאמן). בהוואית הם אומרים Aja No I ka mea e mele ana שפרושו: תנו לזמר לבחור את השיר – לכל אחד מאתנו יש את הקצב שלו, למד לרקוד לשלך.
והקוואקרים מלמדים את ילדים: Let your life speak. לפני שאתה מחליט מה לעשות עם חייך, הקשב למה שהם מתכוונים לעשות אתך.

 

אז למה זה כל כך קשה להיות מי שאנחנו, להגשים את הטבע האמיתי הבסיסי שלנו בדרך שבה אנו חיים את חיינו? כולנו רוצים לעשות את הדבר "הנכון" ובצעירותנו ובבגרותנו אנחנו מוקפים בציפיות, שקשורות מעט מאד למי שאנחנו – ציפיות של אנשים, לעיתים יקרים, תמיד חשובים, שמנסים להתאים אותנו לתבניות. במשפחותינו, בתי הספר שלנו, מקומות העבודה ואפילו במקומות התפילה, מאמנים אותנו להתרחק מהאני האמיתי שלנו לכיוון תבניות של מקובלות. תחת הלחץ החברתי הדמות המקורית שלנו מתעוותת, לעיתים ללא הכר. וגם אנחנו, בעודנו מונעים ע"י פחד וצורך לרצות, יותר מידי פעמים בוגדים באני האמיתי שלנו כדי לקבל את האישור ואת ההכרה של האחרים.

ומתברר גם שהמשימה של "להיות מי שאני" תובענית לעיתים קרובות יותר מאשר לנסות להיות מישהו אחר! גם אם המישהו האחר הוא משה או אברהם, בודהה או קרישנה! כפי שמגלה הסיפור של רבי זוסיה, יותר קל להתאים את עצמנו אפילו לקוד מוסרי כמעט בלתי אפשרי של צדיק (= לעשות מה ש"צריך" – להיות צנוע, תלמיד חכם, עוזר לאנשים וכו') מאשר להגשים את העצמי המקורי שהבאנו איתנו בלידתנו. לכן אנחנו לעיתים קרובות מתעלמים ממי שאנחנו, או מסתירים אותו, או בורחים ממנו או מבזבזים אותו.
לא כולם. "יש אנשים", אומר אינדיאני זקן, "ששומעים את הקולות הפנימיים שלהם בבהירות רבה והם חיים על פי מה שהם שומעים. אנשים כאלה הופכים למשוגעים או לאגדה!"

אך רובנו שוכחים במידה זו או אחרת, ומבלי ללכת לקיצוניות, חייבים להיזכר; כי בסופו של דבר, האושר הפנימי שאנו מחפשים לא נמצא איפשהו רחוק, מחוצה לנו, אלא דווקא בחצר הפנימית שלנו: בלגלות מי אנחנו ואז למצוא דרך לבטא את עצמנו ביקום. וכל ילד יודע שלפני שיוצאים לחפש אוצר, צריך למצוא את המפה. גם אם היא חבויה, גם אם היא קרועה לאלפי חתיכות, התפקיד שלנו הוא למצוא אותה ולהרכיב אותה בחזרה כמו פאזל. למזלנו, הרמזים למפת החיים האוטנטיים שלנו אינם אבודים. הם רק מפוזרים, לעיתים חבויים, לעיתים רק לא מזוהים. ואין זה משנה באיזה גיל – 20, 30, 40, 50, 60, 70 או יותר – עלינו לאסוף אותם בזהירות כדי שנוכל לעצב לנו חיים שבאמת עובדים בשבילנו.   ולסיום, נזיר בודהיסטי זקן שמסכם את הכל  בסיפור הבא: מלך ירד לגנו וראה שם פרחים, עצים ושיחים נבולים וגוססים. האורן בכה כי הוא לא יכול להיות גבוה כמו הברוש, הברוש הרכין ראשו בעצב עמוק כי אינו מסוגל לתת פירות כמו התות, והתות היה בדיכאון, כי הוא אינו יכול לפרוח כמו השושנה. ורק צמח אחד – "שמחה שבלב", פרח וחייך לעולם. השתאה המלך ושאל לסודו. "פשוט מאד", ענה הצמח: "אני לקחתי כמובן מאליו שכאשר שתלת אותי רצית שמחה שבלב. אילו רצית אורן, או ברוש, או תאנה, או שושנה, היית שותל אותם. לכן חשבתי, שמכיוון שממילא לא אוכל להיות מישהו אחר ממי שאני, אנסה להיות מי שאני, כמיטב יכולתי."